חליצת תפילין בפני רבו

נפסק בש"ע אורח חיים סימן ל"ח: "לא יחלוץ תפילין בפני רבו אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו".

מקור דין זה בגמרא במסכת סנהדרין (ק"א:).

בספר מלכים (א,י"א) מתואר המרד של ירבעם נגד שלמה המלך :

(כו) וְיָרׇבְעָם֩ בֶּן־נְבָ֨ט אֶפְרָתִ֜י מִן־הַצְּרֵדָ֗ה וְשֵׁ֤ם אִמּוֹ֙ צְרוּעָה֙ אִשָּׁ֣ה אַלְמָנָ֔ה עֶ֖בֶד לִשְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֥רֶם יָ֖ד בַּמֶּֽלֶךְ׃

(כז) וְזֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־הֵרִ֥ים יָ֖ד בַּמֶּ֑לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ בָּנָ֣ה אֶת־הַמִּלּ֔וֹא סָגַ֕ר אֶת־פֶּ֕רֶץ עִ֖יר דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃

אומרת הגמ' על זה : "ומאי "אשר הרים יד במלך" אמר רב נחמן- שחלץ תפיליו בפניו".

רש"י פירש שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכותו ולחלוץ שלא בפניו.

ויש להבין מה הטעם שאסור לחלוץ תפילין לפני המלך?

ועוד יש לדעת האם האסור הוא דווקא לחלוץ או שהאיסור הוא גם לעמוד לפני המלך בלי תפילין?

נאמרו בדברי רבותינו כמה טעמים באיסור זה.

א'.-רש"י טעם ראשון: רש"י פירש שחלץ תפילין לבא להתריס כנגדו בחזקה. והקשה היד רמה על טעם זה שאם כן למה רב נחמן הזכיר את חליצת התפילין (שהוא רק ההכנה), היה לו להזכיר שבא להילחם כנגדו בחזקה (שזהו עיקר המרד). ויש לתרץ דברי רש"י שהיה ניכר מתוך החליצה שהוא מתכוון להתריס כנגדו, שחלצם במהירות ובפנים כעוסות וזהו תחילת המרד שלו.

לפי טעם זה משמע שאם אינו חולצן בצורה מתריסה, וכ"ש אם אינו בא להתריס כלל, מותר לחולצן לפני המלך וכ"ש שמותר לעמוד בלי תפילין לפני המלך. (ונראה בהמשך שאפשר להבין שעצם החליצה או העמידה בלי תפילין לפני המלך היא התרסה).

ב'.-רש"י טעם שני : רש"י מביא טעם אחר- שאין נכון להיות בגלוי ראש לפני המלך (שתוך כדי חליצת התפילין של ראש, התלמיד מגלה את ראשו).

לפי טעם זה משמע שעצם העמידה לפני המלך בלי תפילין אינה אסורה, ואפשר גם לחלוץ בפניו אם לא יגלה ראשו בפניו.

ג'.­­-יד רמ"ה טעם ראשון: היד רמה מביא טעם נוסף לאיסור : שאין ראוי לחלוץ תפילין בפני המלך ולעמוד בקלות ראש לפני המלך מפני אימת מלכות.

ולפי טעם זה משמע שאפי' אם לא יגלה ראשו לפני המלך וגם לא בא להתריס לפניו, אף על פי כן יהיה אסור לעמוד לפני המלך בלי תפילין. ואפשר לבאר יותר ע"פ דברי ה"דרכי משה" שהאיסור הוא משום שצריכין ליישב בכובד ראש ובמורא בתפילין, וכשחולץ תפילין כדי להקל ראשו מעתה או לעשות צרכיו מראה שאינו חושש לכבוד רבו ויוכל לעשות לפניו מה שלא היה רשאי לעשות בעוד שהתפילין בראשו ולכן אסור.

ד'.-יד רמ"ה טעם שני : היד רמ"ה מביא טעם אחר והוא שירבעם היה צריך להיפנות וחלץ תפילין לפני המלך, והיה לו לחלוץ במקום אחר שלא יראה בפני המלך שהוא הולך להיפנות, היינו שהוא כאילו מכריז שהוא הולך להיפנות.

לפי טעם זה משמע שאינו מכבוד מלכות להראות ולרמוז לפניו על דבר לכלוך ופחיתות. ולטעם זה אפילו שאינו בא להתריס נגד המלך ואפילו שאינו מגלה ראשו אסור לחלוץ לפני המלך, אבל לעמוד לפני המלך בלי תפילין אפשר דמותר שהרי אינו מרמז לדבר פחיתות כמי שחולץ.

ה'.-המהרש"א והב"ח בשם ר' שכנא: המהרש"א בחידושי אגדות וכן הב"ח בשם ר' שכנא מסבירים את האיסור על פי המבואר בגמ' (כתובות צו.) "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מלאכות שהעבד עושה לרבו — תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת מנעל." שמא יחשבו שהוא עבד. אבל אם התפילין מונחות על ראשו של התלמיד הוא גם מתיר מנעליו של הרב. ולכן כשהתלמיד חולץ תפיליו לפני רבו הוא כבר אינו יכול להתיר לו מנעלו, ומראה בזה שאינו רוצה לשמשו בכל המלאכות שתלמיד עושה לרבו.

לפי טעם זה יש לדון אם התלמיד צריך לעמוד כל הזמן לפני רבו עם התפילין כדי שיוכל לשמשו בכל דבר, או שמא רק כשחלץ את לפני רבו הדבר עלול להתפרש כחוסר רצון שלו לשמש את רבו בכל דבר, אבל אם חולץ שלא בפניו אין בכך איסור.

ולפי טעם זה אפילו שאינו מגלה ראשו לפני רבו אסור לחלוץ לפניו.

(הט"ז הקשה על טעם זה שא"כ במקום שמכירים את התלמיד, וממילא אין חשש שיחשבו שהוא עבד ויכול להתיר מנעליו של רבו גם כשאין עליו תפילין, שם יהיה מותר לו לחלוץ תפיליו בפני רבו, וקשה שזה לא נכון שהרי אסרוהו בכל מקרה.)

ו'.-טעם ה"בן יהוידע": הבן יהוידע מסביר שפירוש הכתוב ש"הרים יד במלך" הוא שחלץ ירבעם תפיליו בהרמת ידו שהרימה והגביהה למעלה בעת שחלץ תפילין לעשות שינוי כדי שיבינו המלך והשרים שעמו את הרמז שרומז-"כשם שאני חולץ את התפילין שלי, כן אתה תחלוץ את הספר תורה שבזרועך מאחר שאין אתה מקיים את הכתוב בתורה." שהרי המלך מצווה שיהיה ספר תורה אתו כל הזמן, ולכן הוא סימן למלכות, ובחליצת התפילין בהרמת יד ירבעם רמז למלך שירד ממלכותו.

לפי טעם זה יוצא שאם חולץ כרגיל בלי הרמת יד אין כאן משום זלזול או מרד במלך, ואפשר לחלוץ כך אפילו לפני המלך וכ"ש שמותר לעמוד לפניו בלי תפילין.

הטור מביא מימרא שמקורה ב"שימושא רבא" מהגאונים: "אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמיה רביה דכתיב-"וירם יד במלך" ואמר ר' יוחנן שחלץ תפילין בפניו. ומאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידים" (ומסיים "בשימושא רבא"-"והכי עבדי תלמידי דרבן גמליאל").

זאת אומרת שהאיסור לחלוץ תפילין הוא לא רק לפני המלך אלא גם לפני רבו.

ולמדנו גם כן מה"שימושא רבא" שאם הרב התפילין חולץ וכורך התפילין אז גם התלמיד יכול לחלוץ ולכרוך את התפילין

השאלה היא-האם הטעמים שנאמרו בחליצת התפילין לפני המלך שייכים גם כאן בתלמיד שחולץ לפני רבו?

ועוד יש להבין-איך חליצת התפילין של הרב וכריכתן פותרת את הבעיה שבחליצת תפילין בפני רבו?

בשביל לענות לשאלות אלו נחזור לטעמים שכבר ראינו :

לפי טעם א' - הטעם הראשון של רש"י: (אם ננקוט שהוא טעם בפני עצמו) המרד שבחליצה הוא כי ירבעם בא להתריס לפני המלך, וזה לא שייך בתלמיד שחולץ בלי התרסה לפני רבו.

לפי הטעם ב' - הטעם השני-רש"י: גילה ראשו לפניו-זה שייך גם ברב ולא רק במלך אבל קשה מה יעזור שהרב יחלוץ תחילה הרי ס"ס הוא מגלה ראשו בהסרת הכיסוי ראש תוך כדי חליצת התפילין בפני רבו? כך הקשה המהר"י אבוהב ולכן כתב שהטעם של רש"י לא מתאים לשימושא רבא. (ויש מקום לתרץ שכשהרב חולץ תפיליו סמוך לשקיעת החמה הוא כמצווה לתלמידיו לחלוץ תפיליהן ומודיע להם שאינו מקפיד על גילוי ראשם. אבל דחוק לומר כן שהרי התלמידים יכולים להטות ולפנות לצד אחר ולא לגלות ראשם לפני רבם).

לפי טעם ג' - הטעם הראשון של היד רמ"ה: שאין ראוי לעמוד כן בחליצת תפילין לפני המלך מפני אימת מלכות- אפשר לומר שהוא הדין שאין לעמוד כן לפני הרב. ולעניין אם הרב חלץ תחילה, בפשטות זה לא יעזור שהגם שהרב יושב ב"קלות ראש" בלי תפילין בפני התלמיד, התלמיד צריך לשבת באימה בפני רבו. וכן משמע בדרכי משה- שנקט טעם זה וסובר שאסור לחלוץ גם אחרי שרבו כבר חלץ מכיוון שיכול התלמיד להקל ראש בלי תפילין יותר מכאשר היה לו תפילין ולכן אסור.

מאידך המהר"י אבוהב כתב גם כן מעצמו טעם דומה לאיסור חליצת תפילין בפני רבו וזה לשונו: "מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים ואין ראוי לעשות כן בפני רבו עד שיראה רבו עושה כן". ביאור הדבר, שלשיטתו עצם העמידה בפני רבו בלי תפילין איננה חוסר כבוד, והגם שבלי התפילין יכול להתנהג יותר בקלות ראש מאם היה עם תפילין , בכל זאת האיסור הוא רק כשעומד בפני רבו שיושב בכובד ראש עם תפילין. אבל אם הרב אינו יושב כל כך בכובד ראש, גם לתלמיד מותר לעמוד כן לפניו.

ולפי טעם ד' – הטעם השני של היד רמ"ה: שבחליצת התפילין מראה שהוא רוצה להיפנות והוא זלזול במלך, גם ברב שייך לומר כן. אבל לפי טעם זה לא יעזור שהרב יחלוץ תפיליו תחילה. ולכן אי אפשר להסביר כך את השימושא רבא.

לפי טעם ה' - הטעם של ר' שכנא: שמראה שאינו רוצה לשמש רבו בכל דבר, זה נאמר ושייך ברבו. אבל צריך להבין מה יעזור שהרב חולץ תחילה , הרי עדיין כשהתלמיד יחלוץ, הוא לא יוכל להתיר מנעלי רבו?

ויש מקום לתרץ שכשהתלמיד חולץ אחרי רבו, אינו נראה כעושה כן כדי להימנע מלשמש רבו בהתרת מנעל, שהרי גם רבו חלץ מטעם אחר.

אבל המגן אברהם באר בדרך אחרת: שאין חשש שיאמרו על התלמיד המתיר מנעל לרבו שהוא עבד כשאין על רבו תפילין וזאת משום שגם לרבו אין תפילין.

היד אפרים מסביר את דברי המגן אברהם שכל האיסור לתלמיד שאין עליו תפילין להתיר מנעל לרבו הוא רק אם הרב עם תפילין, שמכיוון שהוא עושה תשמיש של עבד וגם אין תפילין בראשו תולין שהוא עבד, אבל כשלרב אין תפילין יבינו שהוא תלמיד המשמש את רבו.

זאת אומרת שלפי המגן אברהם עצם התשמיש כעבד אינו מספיק שאנשים יטעו ויחליטו שהוא עבד אלא חיסרון התפילין הוא גם סימן שהוא עבד, ורק בצירוף שני סימנים אלה יטעו לומר שהוא עבד. ולכן כשגם לרב אין תפילין, חיסרון התפילן אצל התלמיד המשמש אינו סימן לעבדות שהרי גם לרב שבוודאי אינו עבד אין תפילן ,ונשאר רק עצם התשמיש, וזה כאמור אינו גורם לטעות ולקבוע שהוא עבד.

מובן אם כן למה מותר לתלמיד לחלוץ תפיליו אחרי שרבו כבר חלץ אותם, שמכיוון שהתלמיד יוכל להמשיך להתיר מנעלי רבו כששניהם בלי תפילין, לכן אין חליצת תפיליו נראית כחוסר רצון לשמש את הרב.

ולפי טעם ו' – טעמו של הבן יהוידע: בוודאי שאין זה שייך בתלמיד החולץ תפיליו כרגיל בלי הרמת יד. ובכלל, הרמז הנזכר אינו שייך אלא רק במלך המחויב שיהיה אתו ספר תורה תמיד, ואינו שייך ברב.

ז'. טעם המהר"י אבוהב: מציע טעם נוסף לאיסור לחלוץ תפילין בפני רבו שיש בזה כהוראת הלכה בפני רבו, שכשחולץ מורה שהגיע זמן שאינו חייב בהם, ואינו ראוי לעשות כן אלא בהוראת רבו. וכותב הבית יוסף שלפי טעם זה אינו אסור אלא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה שנראה כמורה שכבר הגיע זמן חליצת התפילין. [ומסיים הב"י שלעניין מעשה יש לחוש לדברי רש"י. ולכן לפי הב"י אסור לחלוץ תפילין לפני רבו כל היום ולא רק לפנות ערב. וכן יש להחמיר שלא לגלות ראשו לפני רבו בחליצת תפיליו גם אם רבו כבר חלץ תפיליו .]

ולפי טעמו זה של המהרי"א יהיה מותר לבוא לפני רבו בלי תפילין כל היום. ורק אם בא אצל רבו סמוך לשקיעת החמה יש לדון האם גם בזה יש לחוש שנראה כמורה הוראה שהגיע זמן חליצת התפילין בזה שאין עליו תפילין או דילמא רקכשעושה מעשה וחולץ תפילין בפני רבו יש לחוש לכך. והאחרון יותר נראה.

ועדיין קשה למה אמרו בשימושא רבא "לכרוך רביה" היה צריך לומר "ליחלוץ רביה" שהרב יחלוץ את תפיליו? דבר זה יתיישב על פי דברי הט"ז:

הט"ז מדייק מהלשון "והדר כרכי תלמידים" שכשהרב כרך את התפילין שלו הוא מראה בזה שאינו מתכוון להחזירם ולהניחם באותו היום והתלמיד מחויב גם כן לכרוך את תפיליו. ומסביר הלבושי שרד שאם התלמיד לא יכרוך תפיליו ,הוא נראה כאומר הפוך מרבו ,שאחרי שהרב כרך תפיליו והניחם בתיק הורה בכך שדעתו היא שכבר הגיע עת לחלוץ לפי שסמוך לערב. ואם התלמיד חלצן ולא כרכן נראה כרוצה להניחם עוד, ולכן לא מספיק שהתלמיד יחלוץ את תפיליו אלא גם חייב לכורכן כמו שעשה רבו.

ולפי זה השימושא רבא לימד אותנו שלשה דברים : א'- איסור חליצת תפיליו בפני רבו. ב'- שאם הרב חלץ תפיליו, מותר גם לתלמיד לחלוץ תפיליו ואפילו בפניו. ג'- שאם הרב כרך את תפיליו גם התלמיד מחויב לחלוץ ולכרוך את תפיליו.

לסיום נביא את דברי הבית חדש שגורס קצת אחרת בשימושא רבא , וזוהי גרסתו: " ומאי תקנתיה לכרוך דרביה ברישא" זאת אומרת שהתלמיד צריך לכרוך קודם את התפילין של רבו ולהכניסם לנרתיק לפני שהוא כורך את התפילין של עצמו.

ומסביר הב"ח שלפי שמצות התפילין היא שיהיו עליו כל היום ,אם כן כשמגיע עת הערב והתלמיד חולץ תפיליו בפני רבו הרי הוא כמורה הלכה בפני רבו שלילה לאו זמן תפילין והגיע זמן חליצתן (כטעמו של המהרי"א, רק שבה"ח ביאר שההוראה היא לא הודעת המציאות שהגיע עת הערב, אלא ההוראה היא ההכרעה שלילה לאו זמן תפילין ). ולכן אסור לתלמיד לחלוץ תפילין לפני רבו.

ולפי זה מובן מאד מה שאמר "ומאי תקנתיה לכרוך דרביה ברישא" דכשכורך התפילין של רבו לפני התפילין שלו, הכל רואין שמה שחלץ תפילין לפני רבו הוא מפני שהכין עצמו לכרוך התפילין של רבו ולא רצה להסיח דעת אפילו במקצת מהתפילין שלו בכריכת התפילין של רבו. והגם שהיסח דעת כזה מותר שהאיסור להסיח דעת מהתפילין אינו אלא רק בשחוק וקלות ראש, מ"מ מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו כלל מהתפילין, ולכן חלצם קודם רבו ולא משום שרצה להורות שהגיע זמן לחולצם. ע"כ

ולפ"ז מובן הלשון של "תקנה" שע"י כריכת תפילין של רבו ,התלמיד מתקן מה שכבר חלץ תפיליו קודם רבו (הערת א"מ). וגם הלשון "לכרוך" הוא כפשוטו שכורך ומסדר התפילין, ולא צריך לדחוק שהכוונה היא "לחלוץ", או לדחוק שיש שהשימושא רבא רמז לחידוש נוסף שהתלמיד מחויב לכרוך אם רבו כבר כרך (וכדברי הט"ז). וגם מובן למה הוסיף "והדר לכרוך תלמידיה" שהוא בדווקא, שהתלמיד יכרוך תפיליו רק אחרי שכבר כרך תפיליו של רבו (וזה מתורץ גם לדברי הט"ז הנ"ל).

ח'. טעם הב"ח: ע"פ הגרסה הנזכרת הב"ח מציע פירוש וטעם נוסף, והוא שהאיסור לחלוץ תפילין לפני רבו הוא מפני שנראה התלמיד כמשווה עצמו לרבותיו. ולמה? הב"ח מביא את דברי הב"י בשם אורחות חיים בשם רב האי גאון שהתלמידים היו עושים תפילין קטנות והיו מניחים אותם מתחת מצנפתם מפני שאין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו שלא ישוו עצמם לרבותיהם לפני רבותיהם ונראים כעזי פנים, מפני שהתפילין דרך כבוד שנאמר -"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. וע"פ זה מחדש הב"ח שכשחולץ תפילין בפני רבותיו, הוא מגלה שהוא משווה עצמו לרבותיו ( בזה שמראה בגלוי שהיה לו תפילין מקודם) ולכן אם כורך את התפילין של רבו ומשמש בכך את רבו, הכל רואים שאינו משווה את עצמו לרבו.

ולפי טעם זה- אסור לעמוד בפני רבו עם תפיליו (על כל פנים של ראש) מגולות. וצריך לומר שמה שהזכירו את האיסור בחליצה דווקא, הוא מפני שכל שאר הזמן היה דרך התלמידים שהתפילין מכוסות ופשיטא שאין להראות תפיליו בפני רבו, ולכן הוסיפו שגם בזמן החליצה שאז יראו את התפילין, יש לעשות תיקון שלא יראה עז פנים שמשווה עצמו לרבו, וזה כאמור בכריכת תפילין של רבו.

ברוך ד' לעולם אמן ואמן

יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם